אינעל העולם.
כבר כמעט עשרה חודשים שאני לא כותבת. בעצם, סליחה. זה לא מדויק. אני כותבת רשימות קניות. (ואלוהים ישמור כמה קניות צריכים בסגר!!). אני כותבת אישורי בריאות במקרי הצורך. אני כותבת כל מיני הודעות ווטסאפ סטנדרטיות,
לפעמים גם קצת בכייניות, ופה ושם אני גם כותבת סטטוסים בפייסבוק.
אבל בואו. הכתיבה הזו לא נחשבת.
בתקופה האחרונה אני חברה בקבוצת ווטסאפ של כותבים מוכשרים. אחת לכמה ימים עולה שם נושא מרתק לתרגיל כתיבה. אני אפילו לא מנסה לכתוב או לפתח אותו. אני רק קוראת את כל מה שכולם כותבים ומקנאה. מקנאה באמת. עם עיניים מצומצמות וטיקים מעצבנים ובעיקר קללות שאני מסננת בשקט. אני לא כותבת בבלוג שלי. כבר מלא זמן שזנחתי אותו. והאמת היא, שאחת הסיבות המרכזיות שפתחתי לי שנה שעברה אתר, היתה כדי שיהיה לי בלוג. כדי שאוכל לכתוב שם. אז זהו, שגם זה לא קורה בכלל. אבל האמת היא, שמה שהכי גרוע, זה שאני לא כותבת בספר שלי. באף אחד הספרים. (אף אחד מהספרים, אלו בעצם 5 סוגי התחלות של ספרים יש לי. זנחתי את כולם. אבל זה באמת נושא לפוסט אחר). אני לא כותבת שום דבר עמוק. שום דבר חזק. שום דבר רציני. שום דבר, נקודה.
בסדנאות הכתיבה תמיד אומרים (וכן, גם בסדנאות כתיבה שאני העברתי, הקפדתי לציין) שאין טעם לחכות למוזה. היא לא תגיע לבד. שצריך לשבת על התחת ולכתוב. וזהו. (והנה כאן יש פוסט שלם על איך "מביאים מוזה בכוח".) אבל לכל הסיפור הזה שלי, בצורת הכתיבה הזו שנחתה אין קשר כלל למוזה. התקופה הזו, של קורונה, של סגר, פשוט מייבשת לי את היכולת לחשוב לעומק. להתמקד במילים שלי. לוותר על כל הטקסטים החשובים עבורי. גיליתי, שאני לא באמת מסוגלת לחשוב או להתעניין בדברים מעבר ל"נכנסתם לזום"?, "עשיתם שיעורים היום?", וגם "אני לא מאמינה שלא מחסנים אותי כי רק עוד חודשיים אני בת 40, אבל את השמיניסטית שלי כן רוצים לחסן".
המוח שלי לא מצליח להפיק מילים. פשוט לא מצליח.
בהתחלה כעסתי נורא. ניסיתי בכוח. אבל אז גיליתי, שבכוח לא יצא לי כלום. חוץ מדמעות של תסכול, כמובן. כלום לא יוצא. כלום לא נכתב.
כשסיכמתי לא מזמן, גם כאן וגם בפייסבוק, שהשנה הזו היא שנה מבוזבזת, התכוונתי לא רק מבחינת הילדים, זמן הלמידה וחומר הלימודים שלהם. אלא גם מבחינתי. החלומות שלי על "פאוז". הכול הפסיק. וזה מתסכל. במשך שנים ארוכות הייתי על פאוז אינסופי, ודווקא מאז הגרושים, מאז ש"נולדתי מחדש" אני מנסה להדביק את הקצב. לעקוב אחרי המטרות. להגשים חלומות. להצליח לכתוב, לעזאזל!! ועכשיו. כלום. נאדה . גורנישט.
אבל זהו. המגיפה. והקורונה. והסגר. והכל מרגיש שזה גדול עלי. אז ויתרתי. העברתי את עצמי ל"תפקוד מינימום". אני עושה הכי טוב שאני יכול במסגרת של "עבודה/בית/ילדים" וזהו. החלומות והמילים שלי יצטרכו לחכות קצת.
והאמת היא שנמאס לי לכעוס על עצמי. נמאס לי מלסגור עוד יום ולגלות שוב, שלא כתבתי כלום .נמאס לי להיווכח כל ערב, שהיצירתיות ממני והלאה. נמאס לי לחכות שהכול יגמר. אני מייחלת לקצת חמלה. מנסה להזכיר לעצמי, לתת מקום של חמלה למילים. חמלה של עצמי, עבור עצמי. תנשמי שלומית. בסוף גם זה יגמר. יום אחד הם יחזרו אלייך המילים שלך. יום אחד. תפסיקי לכעוס. אבל לצערי, זה לא עוזר. אני לא טובה בחמלה. למעשה אני ממש גרועה בחמלה עצמית אז אני בעיקר מתרכזת מרמור. אני מתמרמרת בלי הפסקה. זוועה שכמוני. נכון, מרמור לא טוב לעור הפנים ועושה קמטים. אבל מהכפ'ת לי. גם ככה אני אוטוטו 40. סמכו עלי שעור הפנים שלי גם ככה לא משהו. אז זהו.
אין מילים. יש מרמור. והיו גם קצת קללות אבל סיננתי אותם. לא נעים.