למה אני כותבת בכלל?

למה אני כותבת בכלל?

לזו שאמרה לי היום "איזה כייף לך שאת כותבת", רציתי להגיד לך ש..
לא בחרתי בכתיבה, כי זה תחום שיש בו כבוד. המקצוע הזה, "סופר", לא מגיע עם הרבה יראת כבוד, כמו התואר "רופא", או "פרופסור באקדמיה". זה רק סופר, ההוא שכותב ספרים. רק סופר. בשלב מסוים, אם אתה כותב ממש טוב ויש מאחוריך רזומה מטורף של מילים ועשרות ספרים שנמכרים בחנויות, אז לא התואר, אלא השם שלך בעצמו הופך למשהו מכובד. כמו הרלן קובן, עמוס עוז, או ג'יי קיי רולינג. כל אחד והמכובד שלו, אתם יודעים. אבל אני? אני עוד לא שם. רחוקה שנות אור.

לא בחרתי את הכתיבה, כי זה מקצוע שיש בו כסף גדול. סופרים הם לא מיליונרים. זאת אומרת, הם כן, אם הספר שלהם יצא בהוצאה מכובדת, תורגמו לאינספור שפות ועובדו לסרטים בכל העולם. (ג'יי קיי רולינג כבר אמרנו?!). גם הסופרים שמתפרנסים בישראל בכבוד, הם כאלו עם רזומה מטורף מאחוריהם, כי מה לעשות, מהספר הראשון, השני או השלישי, לא באמת נהיה עשירים. בנוסף, חייבים להדגיש, שהרבה סופרים בכלל לא עושים את הכסף שלהם ממכירת הספרים. הם בדרך כלל מלווים סופרים אחרים, מלמדים סדנאות כתיבה, מעבירים הרצאות, וכל מה שמסביב. השקלים הבודדים שסופר מקבל, בוודאי ובוודאי שמדובר בסופר מתחיל, על כל עותק של ספר שנמכר בחנויות, פשוט לא מספיק לכלום. אפשר להתפרנס מכתיבה. כן, זה אפשרי. אבל צריך הרבה אמונה ואורך רוח ועבודה קשה.

לא בחרתי בכתיבה, כי זה כיף.
כי זה לא כיף. באמת שלא. לפחות לא עבורי. זה גם ממש לא קל. נכון, יש אנשים שיותר קל להם להביע את עצמם באמצעות מילים מאשר אחרים, אבל שתדעו שגם לסופרים לא פשוט. הכתיבה היא קשה. התסכול בכתיבה יכול להרוג. להרוג את המוזה, להרוג את החשק ובעיקר להרוג את הרצון להמשיך בכלל לכתוב. לא תמיד אני חושבת שמה שכתבתי הוא טוב. אם להיות מדויקת, אני בדרך כלל חושבת שזה ממש גרוע. שלא הצלחתי לדייק את מה שרציתי, שלא בחרתי את המילים הנכונות. שמי לעזאזל בכלל ירצה לקרוא את המילים שלי?
אבל זה לא רק זה.
לכתוב זו עבודה עם המון בדידות.
אתה לא במשרד, שכולם מדברים וצוחקים יחד מעל מסכי המחשב, ומחליפים חוויות של איך עבר סוף השבוע. אין בוס על הראש, שמחליט מה המשימות הדחופות ומה לו"ז העבודה להיום. והכי קשה? שאין שעון נוכחות שחייבים להזין ועל פיו ישק סדר היום. הדבר היחיד שיש לסופר , זה כוח רצון. אותו אחד שמכריח אותך לשבת מול המסך הלבן, למרות שהדבר האחרון שמתחשק עכשיו זה להפעיל את הגלגלים ראש, ולמרות שהמוזה (פיקציה ככל שתהיה) בכלל יצאה לחופש. להחליט שעכשיו כותבים וזהו.

אז למה כן? למה אני באמת כותבת?
יש לי וידוי.
אני לא בחרתי בכתיבה. הכתיבה בחרה בי.
כי זה בוער בי. בוער בתוך הראש מפוצץ הרעיונות. בתוך הבטן שגועשת. בתוך הלב שרוצה לזעוק את כל הדברים שהוא מסתיר, לעולם הגדול. וזה בדיוק זה. "לזעוק דברים לעולם".
נכון, סיפורים וספרים זה דבר מופלא. כמישהי שקוראת המון, אני אוהבת מאוד להתחבר לספר חדש, להיסחף לעלילות מעניינות של מתח ודרמה, (לפעמים גם קצת בלשות ופלילים). לנשום קצת חיים אחרים. אבל הכתיבה שלי זה משהו אחר לגמרי. אני לא כותבת רק כי אני רוצה לעניין את הקורא, למרות שאני רוצה מאוד, אלא התחושה שלי היא, שאני בעיקר כותבת ממקום של זעקה. לשתף אחרים בדברים שהוא לא מכיר. לגלות לו עולם שאולי קרוב אליו טכנית, אבל הוא זר לו. להציף למודעות עולמות תוכן אחרים. לספר, לשתף, לחלוק, בעיקר להיות שליחה.
כי זו בדיוק הכתיבה עבורי. שליחות.
שליחות שבחרה בי. לא אני בחרתי בה.
ובגלל זה אני כותבת.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן